לא כל מה ש"אינו שקר" הריהו בבחינת "אמת". {הרבי מקוצק}
סטטוס שבועי:
סיפורו של העם היהודי הוא סיפור הצלחתה של האמונה. לו היה עם ישראל נכנע לאיומים ולקשיים שעבר, לא היה לו שום סיכוי לשרוד. כל הכוחות עמדו כנגדו. אבל העם היהודי התקיים מאז ומעולם בכוח האמונה שיש לנו רועה הדואג לכבשה גם מול שיניהם של שבעים הזאבים.
ציטוט שבועי:
ארץ ישראל לא בזכות הכח, אלא בכח הזכות. {מנחם בגין}
סיפור שבועי:
ילד רגיש!
כשהיה הרש"ב האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד ילד בן חמש, הלך עם אמו לחייט לקחת בגד שנתפר עבור אמו. בשעת מדידת הבגד הוציא הילד לתומו חתיכת אריג מכיסו של החייט. החייט התבייש מאד והתחיל להצטדק ששכח שנשאר אצלו חלק מהאריג שקיבל לתפירת הבגד.
לאחר שיצאו מהחייט אמרה לו אמו: ראה כי על ידך התבייש החייט.
התחיל הילד לבכות מרה, וכששבו לבית פנה אל אביו הרבי ושאל: במה אפשר לתקן עוון הלבנת פנים.
על שאלת אביו מדוע הוא מתעניין בזה, ענה הילד שהוא פשוט רוצה לדעת זאת, אבל לא סיפר מאומה ממה שאירע.
הרבנית ששמעה את השיחה פנתה לבנה בתמיהה: מדוע לא סיפרת לאבא את פרטי המאורע.
ענה לה הילד: המעט כי הלבנתי פני איש - עוד הוסיף לחטוא ברכילות ובלשון הרע?!
פרשה שבועית:
פרשת ראה / "מס הכנסה חיובי"
"עשר תעשר" {דברים י"ד, כ"ב}
האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו היא אהבת הממון. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. רצון שימור זה, מפתח בלבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש.
מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל.
ביסודה של מערכת זו מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו. על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשרי עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה. סדר, שנקבע תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.
מצוות אלו תחנכנה את האדם להתגבר על אנוכיותו ולראות את הזולת כחלק מחייו.
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו בדרך כה ארוכה - פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש "מעשר שני" זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצווה זו לא "פגעה" ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית מהיבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לאוכלו דווקא בירושלים. כדי לזעזע את תחושת הבעלות המוחלטת שהוא חש כלפי רכושו.
והנה השלב הבא. זו - מצוות "מעשר עני". היא קשה יותר לביצוע:
"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" {ויקרא י"ד, כ"ח} .
כאן נדרש האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת - לאביוני העם. חינוך הלב במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, ושנתיים - בשנה השלישית והשישית - מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.
ושלב נוסף בחינוך האדם הוא הצוו הבא: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" {שם ט"ו, א'} .
מצווה זו מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. בסוף שנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות.
זוהי כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט במידה ידועה, באנוכיותו הטבעית. לבו רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.
מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל.
ביסודה של מערכת זו מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו. על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשרי עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה. סדר, שנקבע תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.
מצוות אלו תחנכנה את האדם להתגבר על אנוכיותו ולראות את הזולת כחלק מחייו.
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו בדרך כה ארוכה - פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש "מעשר שני" זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצווה זו לא "פגעה" ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית מהיבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לאוכלו דווקא בירושלים. כדי לזעזע את תחושת הבעלות המוחלטת שהוא חש כלפי רכושו.
והנה השלב הבא. זו - מצוות "מעשר עני". היא קשה יותר לביצוע:
"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" {ויקרא י"ד, כ"ח} .
כאן נדרש האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת - לאביוני העם. חינוך הלב במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, ושנתיים - בשנה השלישית והשישית - מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.
ושלב נוסף בחינוך האדם הוא הצוו הבא: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" {שם ט"ו, א'} .
מצווה זו מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. בסוף שנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות.
זוהי כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט במידה ידועה, באנוכיותו הטבעית. לבו רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.
מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות "צדקה" הכלולה בפסוק הבא: "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" (שם, י').
בניגוד להלוואה החוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם שיתן ממנו מראש על מנת שלא ישוב עוד. קשה היא הפרידה מן הרכוש.
הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. בעקבות מהלכים אלו נוצרת חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש אינו גורם בה לעולם, סבל לרעהו.
בניגוד להלוואה החוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם שיתן ממנו מראש על מנת שלא ישוב עוד. קשה היא הפרידה מן הרכוש.
הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. בעקבות מהלכים אלו נוצרת חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש אינו גורם בה לעולם, סבל לרעהו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}
שבת שלום מניו ג'רזי - יהונתן גרילק