כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת אמור

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 08.05.20 , 11:39ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
תבונת איש במכתבו, וכל שכלו בפי עטו. {רבי שמואל הנגיד}

סטטוס שבועי:
בימי שגרה נדמה לו, לאדם, שכל המתרחש בעולם – מתרחש מעצמו בהתאם לחוקי הטבע. רוב האנושות אינה מתעמקת בהתרחשויות היומיומיות. החיים הקצרים והעמוסים בטרדות אינם מאפשרים לנו להבחין, ולו רק בהרהור, בסודות הבריאה.
בתקופה האחרונה כשהורם מסך השיגרה, כולנו צפינו בתיאטרון בובות. לא רואים את השחקן העומד מאחורי הפרגוד ומושך בחוטים, אך אף אחד מאיתנו לא סבור שהבובות משחקות ורוקדות מעצמן. בל ניתן לחזרה לשגרה הברוכה לתעתע בנו שוב.

ציטוט שבועי:
אין ביצה בה לא שקענו. אין אליל לו לא סגדנו. אין תשוקה, אותה לא מלאנו. זה ימים ושנים לא לקחנו את סידור התפילה ביד. זה ימים ושנים לא הגינו עוד רעיונות היהדות שלנו. אולם לפתע ובעל כרחינו, עומדים אנו בפינה אחת בחדרנו בוכים וזועקים. ואנו יודעים שוב מה יהירים היינו, ומבין הדמיון והמציאות נפער לנו אותו תהום אשר מתוכו בוקעת התפילה. {ד"ר עזריאל קרליבך}

סיפור שבועי:

שלא נהגו כבוד.. / האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם'

היה זה בימי החנוכה ושהיתי בבית סבא. באותם הימים היכה השלג בפולין והיה כפור גדול בחוץ. לפתע, נשמעה צווחה אדירה מכיוון הרחוב. כילד, נצמדתי מרוב פחד לסבא שהיה שקוע בלימודו ואף לא הרים ראשו מהגמרא.

כעבור דקות ארוכות הרים סבא את עיניו וראה אותי עומד מבוהל, פנה ואמר: מנחם, יודע אתה מה פשר הצעקה? אגיד לך, יש כאן יהודי עני שמגיע בכל ערב לאסוף את שיירי הלכם מבתי הגבירים. בכל לילה הם תולים את שיירי ארוחתם על הדלת והוא בא ולוקח למשפחה. הערב כנראה לא היה לחם על הדלת והוא העז לדפוק, הגביר פתח את הדלת וזרק אותו מכל המדרגות.

הייתי ילד ורצתי לראות את היהודי העני שוכב חבול ומיוסר, שבתי לסבא ושאלתי: ס'איז גוט אזוי? (האם זו הדרך הנכונה?) וסבא רק השיב בלא קול: ס'גוט? פאר דעם וועט גאנץ פולין ברענענן און וורשה חרוב ווערהן! (זה טוב? בגלל זה כל פולין תבער וורשה תיחרב!)

כל פולין בערה וורשה נחרבה!!!

ספירה שבועית:

'תיק השקעות..'

הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה. לא ניתן לרכוש מוצר זה בעד כל הון שבעולם, ואילו אנו מקבלים אותו חינם אין כסף. אולם יחד עם זאת, עלינו להיות מודעים לכך כי אין דבר בעולם החולף כה בקלות וניתן לאבדו ללא כל מאמץ, כזמן. הוא זורם לעברנו ללא הרף, ומיד הוא בורח מאיתנו לבלי שוב.
לא הכל נהנים מן הזמן במידה שווה. מי שיודע לנצל אותו היטב ולאגור בו מצוות ומעשים טובים, נהנה כאשר הוא מביט לאחור, וסופר את הרגעים שהצליח בעמל וביזע להפכם לנכס נצחי, רוחני. לעומתו, המבלה את ימיו בעיסוקים חסרי תוכן, אינו מוצא ענין להיזכר בעבר, שהרי בזבז אותו לריק. משום כך משתדל לחשוב על העתיד ועל ההנאות שיוכל להפיק.
זוהי גם הסיבה לכך שהעולם החומרני מעריץ את הגיל הצעיר. לזקנים אין תכלית גשמית בחיים, הם חשים כאילו הם 'גמורים'. הצעירים מהווים את התקווה משום שהעתיד ניצב לפניהם. לעומת זאת, העולם הרוחני מביט בזקנים בהערצה, משום שהוא מעריך את ההישגים שאנשים אלו צברו לאורך ימי חייהם.
כאשר מגיע זמנו של אדם לעזוב את העולם הזה, הוא לוקח עמו את הזמן שניצל למצוות ומעשים טובים. הזמן שבוזבז על בילויים ועל דברי סרק נחשב כהשקעה שירדה לטמיון. באותו רגע מתחרט האדם על הטעות הגורלית שעשה, אך אין בידו להשיב את האבידה.
בתורה קיימת מצוה הבאה ללמד אותנו ולהנחיל לנו את ערך הזמן, מצות ספירת העומר.
בין חג פסח לחג שבועות ישנם ארבעים ותשעה ימים. מדי יום ביומו אנו סופרים את הימים שעברו, לקראת חג השבועות שהוא יום קבלת התורה. עם ישראל מקבל מדי שנה ביום זה את התורה מחדש. הימים הקודמים לחג השבועות הם זמן מיוחד, ימי הכנה לקבלת התורה. כיוון שזמן זה הוא יקר ביותר, ובימים אלו ניתן להשיג אוצרות רוחניים, ייחדה התורה ימים אלו וציוותה לספור אותם, כדי שנלמד להעריך ולנצל במשך השנה כולה את המתנה הנפלאה, את הזמן, ולהשקיע בו השקעות שתישמרנה לנצח.

פרשה שבועית:

פרשת אמור / 'צפנת פענח'

"אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' שבעת ימים... ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל... וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים... בחודש השביעי תחוגו אותו. בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג ל"ט–מ"ב}.

בפרשה זו, כתרגיל, נרים את המסך מעל מילים המופיעות בה ונתבונן בתהליך היווצרותן של הלכות התורה שבעל פה. בחירת הקטע לצורכי דיון זה הייתה מקרית. כל קטע בכל התורה יוביל לאותם ממצאים.
קטע זה הוא חלק מתיאורו של חג הסוכות. אם נרצה לחוג חג זה על סמך הכתוב בפסוקים, לא נדע במה להתחיל ובמה לסיים. המושגים המופיעים בפסוק אינם ברורים די צורכם. אולם, קיימת מערכת של כללי לשון - תרי"ג במספר, כמניין מצוות התורה - המאפשרות לנו למצוא את פירושה המדוייק של כל מילה בקטע. כך ייחשפו לפנינו פרטי המצווה שטמנה התורה בקפלי המילים, בהקשרן אל המילים האחרות, בבחירה הקפדנית של כל אחת מהן ובשיבוצה בקטע במקום הנכון.

ניטול דוגמה אחת קצרה: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים".
נושא הפסוק הוא החובה של הקרבת קרבנות החג בבית המקדש על ידי עולי הרגל בחג הסוכות. אחת השאלות שאין להן תשובה ברורה מקריאה סתמית של הפסוק, היא: האם מותר להקריב קרבנות אלו, גם אם חל החג ביום השבת?
התשובה ניתנה בתורה שבעל פה: 'בית הלל אומרים: יכול יחוג אדם (יקריב קרבן) בשבת? תלמוד לומר: "אך", ביום טוב אתה חוגג, ואי אתה חוגג בשבת' (ויקרא ספרא קצ"א).
חכמי בית הלל הודיעונו, שההלכה אוסרת הקרבה של קרבנות החג בשבת. קביעתם אינה שרירותית. היא מעוגנת בפסוק עצמו. הם עצמם מציינים, שמסקנה זו עולה מן המילה הראשונה בו - המילה "אך".
'המילה "אך" ממעטת במשפט, שבו היא מופיעה. המילה רק ממעטת במשפט הקודם' (איילת השחר, ספר כללי לשון הקודש שאספם הפרשן הדגול המלבי"ם - כלל הקצ"א).
כשנפגש במילה "אך", נדע שמגמתה לצמצם את כוונת הפסוק שבו היא מופיעה. בדיקה מהירה תוכיח שכלל זה תקף בכל פסוק בתורה שבו מופיעה מילה זו.

ללא התורה שבעל פה, שניתנה במעמד הר סיני עם התורה שבכתב, היינו עומדים מול פרשיות התורה בלא לדעת מה לעשות. התורה שבעל פה מבהירה מושגים, חודרת לפרטים ומדריכה את האדם מישראל כיצד לנהוג בכל מקרה הניצב לפניו. התורה שבעל פה היא הפירוש של התורה שבכתב.
הלכות התורה שבעל פה נובעות מהכרח לוגי, מן המשמעות הלשונית הטמונה במילה עצמה. הקשר בין פירוש המילים בפרשיות השונות בלתי ניתן להתרה. כל ניסיון לפרש ולו מילה אחת שלא בהתאם לכללים האמורים, פוגע מיד במערכת המצוות כולה. סוד קיומה של מערכת זו טמון בהתלכדות כל הכללים וכל הפרטים בשיבוץ בו זמני (כתמונת 'פאזל'), כשאין לחלק אחד אפשרות קיום ללא רעהו. משמע, התורה שבכתב והתורה שבעל פה - מקשה אחת הן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק