קרן רוזנברג עובדת סוציאלית במקצועה. דמות של אמא אמיצה המהווה דוגמת מופת והשראה לכל האמהות עם ילדים מיוחדים.אמא לילד מדהים עם הפרעת קשב וריכוז ולקויות למידה.
הגעתי אליה דרך פוסט מרגש שכתבה ברשת החברתית וציינה בפניי שהפוסט נכתב בהשראת מקרה דומה, לכן היא מקווה שהפוסט שלה יגיע ויעזור לאמהות אחרות.
קרן הגיעה לכרמיאל לפני עשר שנים בעקבות בעלה איציק הכרמיאלי מזה 37 שנים, ולהם שני בנים מקסימים- עידו בן שבע וחצי ואחיו הצעיר נועם בן שלוש וחצי.
לפני כחצי שנה אובחן עידו כסובל מהפרעות קשב וריכוז.
עידו ילד חכם במיוחד ונבון והוא מרגיש ומבין שהוא קצת אחר. קרן קוראת ביחד איתו ספרים על הנושא כדי שיבין שזה נפוץ ושהוא בסדר גמור ומהמצב הזה ניתן רק לצמוח.
נהוג להגיד שהם סובלים מהפרעת קשב וריכוז אבל אני רוצה לדייק עם המילים. ADHD.
קרן מסבירה: "זה לא הופיע פתאום ולא הופתענו מהאבחון שנעשה כבר בגיל 7. כאמא, ראיתי כבר בגיל מוקדם את האימפולסיביות שלו, את הנטייה לכעסים, עצבים ואלימות. כבר מגיל צעיר בגן הוזמנו לשיחות עם הגננת והפסיכולוגית של הגן בנוגע להתנהגות שלו.
ואז עידו הגיע לבית הספר ובשלב מסוים הוא החליט שהוא לא לומד. ההתנהגות שלו התבטאה בכך שהוא הוא פשוט סגר את הספרים והמחברות שלו ובשלב הזה התחילו ההצקות, התפרצויות הזעם, ובהמשך טלפונים מהמורה ומהצהרון".
"עידו עבר צהרון באמצע השנה, מהקייטנה בקיץ הוציאו אותו מעכשיו לעכשיו. בסוף כתה א' פניתי למחנכת ושאלתי אותה אם לדעתה יש לילד הפרעות קשב וריכוז וענתה שלא. זה נראה לה רגשי. בכל זאת פניתי ליועצת בית הספר ולמכון לאבחון פסיכודידקטי. ראו שיש לקויות למידה בתחומי החשבון והשפה.
התחלתי לתת לעידו ריטלין (כן. אני יודעת שיש כאלה שממש נגד אבל הילד פורח).
אנחנו בטיפול רגשי פעם בשבוע ואנחנו בהדרכת הורים. כיום הוא בכיתה ב'. הוא מקבל תמיכה במסגרת סל שילוב בבית הספר.
עידו זה הילד שלי שמקבל תרופה מגיל 7".
אז איך נראה היום שלי, עם ילד שיש לו ADHD?
תלוי איך הוא קם בבוקר. בדרך כלל הוא מתקשה לקום, מתקשה להתלבש, מתקשה לצחצח שיניים ובכלל- מתקשה להתארגן התארגנות של בוקר, שעבור רובנו היא פשוטה וקלה ואנחנו בכלל לא מייחסים לה חשיבות.
בין לבין הוא מציק לאחיו, צועק ושר בקולי קולות, לוקח את הטלפון ומתחיל לשחק, מדבר ללא הפסקה בקולי קולות, חוזר להציק לאחיו, מבקש עזרה בהתארגנות ואני נדרשת לתווך לו את התארגנות הבוקר, להפריד אותו מאחיו ובין לבין- להכין כריכים לבית הספר ולנסות לארגן את עצמי ליום עבודה..
ויש ימים- שהתארגנות הבוקר אורכת 5 דקות בלבד. ונעים לנו בבית. ואז אנחנו שוכחים שגברת נוספת גרה פה בבית, גברת ADHD.
ואז הוא מגיע לבית הספר ושם יש ילדים. הרבה ילדים. רובם מתוקים אמיתיים. חלקם פחות. הרבה פחות. ויש להם הורים. הם בעיקר שיפוטיים ומצקצקים בלשונם.
תוהים איך זה יכול להיות שילד מתנהג ככה? איך ההורים שלו מרשים לו להתנהג ככה?
אז זהו שההורים שלו לא מרשים לו. אבל ההורים שלו לא יכולים להיות איתו ולידו כל הזמן. הם צריכים לעבוד. ולשחרר. ולתת לו להתמודד ולא תמיד קל לו, לא עם עצמו ולא עם הסביבה.
הסביבה לא תמיד מכירה שלפעמים היא בלתי ניתנת לשליטה.
לפעמים הילד שלי מגיע לקצה ומתחיל לקלל למרות שהוא בכלל לא התכוון לזה. לפעמים היד שלו עפה לעבר הילד השני והוא בכלל חבר שלו, לפעמים הוא מתחצף למורה והוא ממש אוהב אותה ואת השיעורים שלה.הוא יודע שזה לא בסדר, שהוא לא בסדר.
ושוב אנחנו מדברים איתו ומזכירים לו איך להתנהג, ושולחים אותו לטיפול רגשי, והולכים להדרכת הורים, ומקבלים עצות.
שנים שזה ככה.
ואז, בלילה כשהוא מתקשה להירדם ומסתובב שוב ושוב במיטתו קורא לי ושואל אותי בעיניו החצי עצומות: "אמא, איך הייתי היום? התנהגתי בסדר? הייתי בסדר?
ואני, אמא שלו, מביטה בו, מחניקה את הדמעות ואומרת לו "היה לך יום טוב היום. ויהיה לך יום טוב גם מחר"
והוא מצליח להגניב אלי עוד מבט ואומר "אמא, אני מבטיח לך שמחר אני אשתפר, אני מבטיח להתנהג מחר טוב יותר"
ואני וגם הוא יודעים שזו הבטחה שהוא לא יצליח לעמוד בה כי ה"גברת" תצוץ שוב במוקדם או במאוחר והיא תביא איתה את הקללה, העלבון, היריקה, המכה או הצעקה.
אבל אתם יודעים מה?
לילד שלי יש את הלב הכי גדול שאני מכירה.
הילד שלי תמיד יציע לסחוב לי את התיק או את השקיות מהסופר
והילד שלי יגיד לי 20 פעמים ביום שהוא אוהב אותי
והילד שלי יציע חצי מהכריך שלו לאחיו וישאל אותו "אתה בסדר?" כשהוא נפצע או בוכה.
ולילד שלי יש את העיניים הכי טובות ונעימות שאני מכירה. אין בו טיפת רוע.
והילד הזה שלי הוא מצחיק, יצירתי, חברותי ואני מטורפת עליו ורוצה להגן עליו בגופי מפני העולם, מפני כולם. מפני הצקצוקים ומבטי השיפוט מפני אותם אלה שרואים בו מפלצת.
אבל הוא הילד שלי... והוא רק בן 7.5, סוחב על גבו גברת מאוד כבדה, גברת ADHD.
ואגב, לאלה שתוהים הוא ביקש לפרסם את הפוסט. ביקש שהסביבה תבין אותו קצת יותר... ♥
ואני מבקשת לתת במה ולפרסם בפורטל כרמיאלי, לתת חשיפה גדולה, שיכירו שיידעו שיבינו כל מי שסביב ועידו מתלהב לשלוח תמונה שלו.
ביקשתי מקרן להתייעץ עם מי שצריך אם זה נכון לפרסם את הכתבה
אבל עידו תוך כדי שיחה קובע בחינניות שיש רק לו- "הכתבה עלי ואני מחליט".
אחרי השיחה עם קרן, הוא יתמודד עם עוד התפרצות זעם מאוד קשה שלו, הם יצאו לסיבוב בחוץ עם ריצה תחרותית, בעיקר שלו.
וכל זאת במקום לכעוס עליו, לצעוק עליו, עם נשימה עמוקה כדי לצאת מזה בצורה הטובה ביותר מבלי שיפוטיות כלפיו.
"וביום ההורים אני עם דמעות בעיניים ובכי, גם אם הפעם אומרים דברים טובים על הלימודים אבל עם כמה "אבל" על ההתנהגויות והמורות שואלות "את מתרגשת?" ואני עונה "כן כי אנחנו בתהליך"
