המסע של משפחת בר קובץ

הילדים והנכדים בחרו לבלות את חופשת הפסח במקום בו ניצלו חייה של סבתא אורה בר-קובץ יחד עמה והזיכרונות.

סיפורה המרתק של משפחת אברמוב ובר קובץ מהתופת והנדודים, מהאובדן וזיכרון השואה עד להקמת משפחה לתפארת.

המשפחה מתאחדת ומחליטה לצאת למסע שורשים בעקבות סבתא והדרך המפותלת שעשתה עד לעלייתה לארץ ישראל כאשר עדיין הייתה ילדה.

את קורותיה של אורה בר קובץ או בשמה המקורי סבטלנה אברמובה, מספרת הבת עדית גל לאחר שובה של המשפחה ממסע היכרות עם מסלול חייה.

הבת עדית גל מספרת את קורותיה:

אמא שלי, אורה בר קובץ (שנולדה כסבטלנה אברמובה) נולדה בחארקוב שבאוקראינה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים מתקרבים, בורחת משפחתה, ברכבת האחרונה לאוזבקיסטן.

אביה של אמי נעצר על ידי הסובייטים ומאז לא נודעו עקבותיו.

כנראה שנרצח בכלא.

סבתי, לידיה, מגדלת לבד, בתנאים קשים ביותר את שתי הבנות שלה, אמא שלי ואחותה מרים.

בסוף המלחמה מתחתנת סבתי עם יהודי פולני, מה שמאפשר למשפחה לצאת מברית המועצות ולעבור לפולין.

בפולין גרה המשפחה בעיר וורצלב, ואמא שלי מתחנכת בבית ילדים יהודי.

ב-1947 יוצאה אמא שלי, יחד עם קבוצת ילדים מבית הילדים בוורצלב לצרפת, ל"טירה" (שאטו) בכפר קטן בשם "וילה דה אנטון".

במקום מקובצים ילדים מכל רחבי אירופה, חלקם יתומי שואה, חלקם נפדו ממנזרים, חלקם שרדו את השואה במחבוא כזה או אחר.

בוילה דה אנטון מתחנכים הילדים על ידי שליחים מארץ ישראל.

לומדים עברית, לומדים שירים, לומדים על הארץ, ומתכוננים ליום בו יורשו לעלות לארץ ישראל.

ב-1948 נוסעים הילדים לנמל מרסיי, שם הם עולים על אוניית המעפילים פאני יורק, ומגיעים סוף סוף למדינת ישראל.

אמא שלי מגיעה למוסד של עליית הנוער, אלוני יצחק, שם היא פוגשת את אבא שלי שעלה מרומניה, ושם למעשה מתחיל סיפורה של משפחת בר-קובץ.

70 שנה אחרי

70 שנה אחרי, עם 3 ילדים ו-7 נכדים מתקיים במשפחה דיון מסובך האם לבלות את הפסח בטיול שורשים במחוזות ילדותה של סבתא אורה? שכן מספר שנים טרם פטירתו של סבא הספיקה כל המשפחה לקיים מסע שורשים מיוחד ברומניה.

מתברר שעם סבתא אורה שום דבר לא הולך בקלות "אין לי שום מושג איפה גרנו באוקראינה, ואין לי את מי לשאול.

באוזבקיסטן כף רגלי לא תדרוך" כך היא מסבירה.

רגע לפני שבמשפחה מחליטים לקיים מסע שורשים ל"אלוני יצחק" שבישראל, מקום אהוב על כולם, (אבל קצת קרוב מידיי...) מועלית על ידי הבת עדית הצעה שונה חדשה: "בואו נמצא את וילה דה אנטון. המקום בו בילתה סבתא שנה עד לעלייה ארצה.

נבלה שבוע בפרובאנס, כולנו יחד.

נשמע את סיפורי ילדותה של סבתא, וגם נגיע לוילה דה אנטון."

לאחר חיפוש במרשתת נמצא כי המקום קיים ומשמש היום דיור מוגן לזקנים.

נוצר קשר עם המקום, המשפחה הודיעה על כוונתם להגיע .

גל מספרת: "מנהלת המקום שמחה לשמוע על בואנו ואכן, אחרי הכנות רבות, כולל מסלולי טיול לכל השבוע, חלוקת תפקידים בין כל בני המשפחה, ואפילו הזמנת אוכל כשר לליל הסדר במרסי אנחנו מגיעים לוילה נהדרת בפרובנס, חוגגים ליל סדר שמח במיוחד, שומעים סיפורים של סבתא מימי ילדותה וביום שני בבוקר, כל הילדים והנכדים, מגיעים לבית הילדים בוילה דה אנטון.

אמא שלי, שקשה מאוד לרגש או להלהיב אותה, מתרגשת ממש.

מבחוץ ה"טירה" נותרה ממש כשהייתה.

מנהלת המקום, מקבלת את פנינו בלבביות ובהתרגשות.

אפילו מתנה הכינו לכבודה של אמא".

הספר

הפתעה נעימה ציפתה לאורה הסבתא המאושרת בבואה למקום, מתארת גל:

"אמא שלי כותבת מזה זמן מה סיפורים בחוג כתיבה יוצרת.

לפני הנסיעה הדפסנו עבורה את הסיפורים והפכנו אותם לספרון ממנו היא גם קוראת לנו. מתוך הספר ופעל פה היא מסכמת "אין לי באמת שורשים במקום בו נולדתי.

כלום לא נותר עבורי באדמה השרופה של אירופה אבל השורשים של המשפחה שלנו טמונים עמוק באדמתה של מדינת ישראל, שם הם צמחו והיו לעץ משפחה איתן ומפואר.

אלוני יצחק, לשם הגענו כילדים אחרי המלחמה היה לנו בית נפלא ומאושר, שם נישאנו, שם נולדו לנו הבנות.

שם השורשים שלנו."

רק בישראל – כולנו עם אחד, משפחה אחת

בשולי הסיפור המרכזי שזור סיפור שרק בישראל יכול להתקיים, גל מספרת :

"ב-2014, כחלק מהכנת משלחת בית הספר למסע לפולין עברתי עם התלמידים סמינר במוזאון "משואה".

על הקיר במוזאון ראיתי את הדגל של "בית הילדים בוורצלב", שם הייתה אמא שלי לפני שיצאו לצרפת.

בעזרת אחת המדריכות במקום נכנסתי לארכיון המוזאון ודי מהר מצאתי בתוך חבילת תמונות ילדים מוילה ד'אנטון, את התמונה של אמא שלי עם אחותה הגדולה.

ההתרגשות שלי ושל נשות הארכיון הייתה רבה.

הן הדפיסו לי את התמונה, לקחו פרטים וחזרתי הביתה עם סיפור מרגש.

רגע...יש עוד...

אחת מנשות הארכיון סיפרה לי שיש עוד אישה שזיהתה את אמא שלה עם אחיה הקטן בתמונות מוילה דה אנטון, שמה שלומית טמיר.

למחרת היא שלחה לשלומית ולי מייל על מנת לחבר בינינו.

בעוד אנחנו מתחילות להתכתב ולהחליף פרטים נזכרתי שאת השם הזה כבר ראיתי פעם.

אחרי חיפוש במיילים, ושאלות לשלומית הבנתי.

מתברר שבני והבן של שלומית חברים כבר כמה שנים באותו גרעין בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד.

הם שותפים וגרו באותו בית ממש בקיבוץ המחנכים של דרור ישראל.

זה אכן עולם קטן...

צילומים: שקד גל