נינה (23) נולדה בסן פרנסיסקו, אבל חלמה מילדות לעלות לישראל. כשהגיעה לארץ לראשונה היתה בת 16, וכבר אז החליטה שתתגייס לצה"ל, תינשא לצבר ותקים בית בישראל.הוריה גרושים, היא בת לאב איראני, אחותה הגדולה נולדה וגדלה באירן. היא מסבירה שלעובדה זו אין השפעה על חייה ואין כל קשר להחלטתה. היא גדלה
היום שתיהן חיילות בודדות, לוחמות בנפה הסדירה של פיקוד העורף. הוריהן קיבלו בווטסאפ את התמונות עם הנעליים הגבוהות והנשק, מסוג M4 עם כוונת, אבל לא שמעו מלה על ההשתתפות ב"צוק איתן". שתיהן שייכות לגרעין צבר בקיבוץ חניתה, ומאומצות גם על ידי משפחות מהקיבוץ. הן אימצו את הקוד הצה"לי לפיו לוחמים לא לובשים מעיל גם בחורף, הן למדו לרכוב על אופניים ולהידחף בתור למכבסה בסופי השבוע, והן שותפות לדעה שההתמודדות הקשה ביותר בצבא היא דווקא עם השפה העברית.
לנינה יש אח מבוגר ממנה בשנה וחצי ואחות בוגרת יותר, שנולדה וגדלה באירן וחיה היום בארה"ב. הוריה התגרשו בילדותה, והיא גדלה עם האם, בעלת בית קפה איטלקי בסן פרנסיסקו.
"מקום מגניב", היא מספרת, "ואמא עובדת כמעט 24/7. הבית שלנו נמצא ביישוב קטן, בצמוד לסן פרנסיסקו. הלכתי לגן היהודי 'גן שמח', ובכל יום ראשון הלכנו לבית הכנסת ביישוב כדי ללמוד יהדות. עשיתי בת מצווה, והצטרפתי לתוכנית אמריקאית של נוער יהודי. כשאמרתי לאמא שאני רוצה לעלות לישראל, היא לא הופתעה. גם אמא היתה מתנדבת בקיבוץ, ואחי חי כאן שנה במסגרת תוכנית נוער. לאמא שלי היה קשה שעזבתי את הבית, כי אני הצעירה במשפחה ואנחנו בקשר טוב, אבל היא שמחה שבאתי לכאן, כי אני עושה משהו מיוחד ומשמעותי".
ואיך הגיב אבא שלך?
"אני לא בקשר עם אבא. הורי נפגשו בארה"ב כשעבדו ביחד בבית קפה צרפתי, אבל כבר אין לי קשר איתו. הוא באירן".
הוא יודע שאת בצבא הישראלי?
"הוא יודע שאני בישראל, והוא אמר לי: 'תעשי מה שאת רוצה בחיים ותצליחי'".
לא פוחדות
היא היתה לקראת סיום לימודי התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בקולג' כשהגיעה לישראל בפעם השנייה, במסגרת תוכנית אמריקאית לצעירים יהודים. לפני כן הספיקה לבקר במסגרת התוכנית בהודו, בפורטוגל, באוגנדה ובדרום אפריקה. "הרגשתי בלב שישראל היא הבית שלי", היא מספרת, "ובכל יום אני מוצאת סיבות שמחזקות את ההחלטה הזאת.
"מישהו ברחוב שאומר לי 'כל הכבוד' ומבקש להצטלם איתי כלוחמת עם נשק, ילדה חמודה בתחפושת שאומרת לי 'חג שמח'. אלה דברים שלא קורים בארה"ב. יש כאן אנשים יפים, ואין רעיון כמו הקיבוץ בכל העולם. אנשים בדרך כלל לא שואלים את עצמם למה הם חיים במקום שבו הם חיים. בדרך כלל הסיבה היא שהם פשוט נולדו שם, אבל אני קמה בכל בוקר ויודעת שבחרתי את הדבר הכי טוב עבורי. יש אנשים שהקיזו דם כדי שתהיה לנו מדינה".
לך אין חששות כלוחמת?
"כשאני במדים, אני לא פוחדת. אני יודעת בראש בדיוק מה אני צריכה לעשות. אבל ב'צוק איתן' הקפיצו אותנו למרכז המידע בבסיס הפיקוד, שם היינו צריכים לענות לטלפונים של אזרחים. השבועיים שבהם הייתי שם היו הקשים בחיי, כי שמעתי את הפחד בקול של האנשים, וזה נגע לי בלב".
הן מתגוררות בקצה הקיבוץ, 50 מטרים מגדר המערכת והגבול עם לבנון, במה שהיה פעם המגורים של הנעורים. מסביב - טבע ירוק ומוצבים. ביחד איתן בגרעין צבר, שמהווה מסגרת חברתית תומכת לחיילים בודדים, יש 15 צעירים וצעירות מגרמניה, מניו יורק, מאוסטרליה ומאיטליה.
תמונות של עוגות
רייצ'ל ברנשטיין ידעה כבר בגיל 11 שתתגייס לצבא ההגנה לישראל, ולא לצבא דרום אפריקה. היא למדה בתיכון תיאודור הרצל בפורט אליזבט ועמדה בראש קבוצה יהודית פעילה, שקיימה טקסים בחגים והשתתפה בשיעורי יהדות עם רב הקהילה. בגיל 16 נחתה בישראל בפעם הראשונה, ושהתה כאן שלושה שבועות. לקראת הגיוס חזרה לישראל, והפעם כדי להישאר. אביה בוטניקאי, אמה מבשלת אוכל כשר לבית הכנסת ולקהילה היהודית בפורט אליזבט.
שניהם היו בישראל למשך תקופות מסוימות והתנדבו בקיבוצים, אבל כלום לא הכין אותם להחלטה של בת הזקונים שלהם. "בדרום אפריקה השירות אינו חובה, והצעירים מתגייסים פחות", היא מסבירה, "ובגלל שאני יהודייה, חשבתי שאם כבר ללכת לצבא, אז בארץ ישראל. יש לי שני אחים בוגרים שלא היו בצבא, ולאמא היה קשה עם הידיעה שדווקא הבת הצעירה היא פייטרית. אבא שלי התנדב בקיבוץ ולמד באולפן, וגם אמא היתה בקיבוץ תקופה קצרה, אבל אצלי זה סיפור אחר. אני באתי כדי להתגייס".
לא היה רגע שבו שאלת את עצמך מה את עושה כאן?
"מובן שהיה, בעיקר כי לא יכולתי לדבר בעברית כמעט בכלל, אבל האמביציה להיות לוחמת בצה"ל היתה מאוד חזקה. כשהתייצבתי לצו הראשון אמרתי בלשכת הגיוס שאם אני לא נשלחת למסלול לוחמים, אני מתחתנת ועוזבת. נראה לי שזה עזר".
על דלת חדרה תלוי דגל ישראל. על אמת ידה מוטבע הקעקוע "המוח הוא משרת נפלא, אבל אדון מסוכן". "זה משפט שלי, שאומר שהכל בראש", היא מסבירה, "וזה ממש עזר לי לעבור את המסלול. גם בקשיים האובייקטיביים שיש במסלול שבו בחרתי, וגם כשאמא שולחת לי תמונות של העוגות ושל האוכל שהיא מכינה. אני צמחונית, ואני מתגעגעת לאוכל שלה".
רק בני 18
רייצ'ל ונינה משרתות בגדודים שונים של הנפה הסדירה של פיקוד העורף, יחידה חדשה יחסית, שהוקמה ב-2010. גדודי הלוחמים והלוחמות עוברים הכשרה של שמונה חודשים ומתמקצעים בחילוץ והצלה ובאב"כ. הם תופסים קווים באיו"ש, בבקעה, עושים פעילות בט"ש, ובמקרה הצורך מוזעקים לפעולות חילוץ, כמו בקריסת הבניין בעכו.
נינה: "אני לא אשקר ואומר שהצבא קל ושהכל תמיד יפה. גם לישראלים זה לא קל. אבל זה משהו שאי אפשר להחליף. זה בונה אופי ובונה חיים. זה כל כך שונה מהמקום שממנו באתי. לצעירים בארה"ב יש אחריות רק על עצמם. אם ייכשלו, זאת הבעיה שלהם. וכאן הצעירים מקבלים נשק ושומרים על המדינה".
רייצ'ל: "אבל מוכרחים להודות שזה עובד גם בכיוון ההפוך. אם לא עשיתי משימה מסוימת ובאים אלי בטענות, אני תמיד יכולה לומר שפשוט לא הבנתי את הפקודה".
נינה: "עשיתי המון פדיחות בעברית. בכל פעם שפורקים נשק צריך לצעוק את כל הפקודות בקול רם. באחת הפעמים, מול כל המחלקה, המ"מ פרק את הנשק ואמר 'חמש אצבעות על ידית אחיזה', ואני צעקתי אחריו, חמש אצבעות על ידית חזייה".
היציאות בשבתות מתוכננות כך שפעם בשלושה חודשים כל חברי הגרעין יוצאים לשבת ומתקיימת פעילות חברתית מגבשת. לרייצ'ל ולנינה נשארו שנתיים לשרת, ואחרי השיחרור ישרתו גם במילואים. שתיהן החליטו להישאר בישראל, ולפי התיאורים, גם ההורים משלימים בהדרגה עם המציאות החדשה.
נינה: "אמא שלי הגיעה לסיום מסע הכומתה, שהתקיים בבא"ח זיקים באשקלון. ידעתי שהיא אמורה להגיע, ובדקה האחרונה של מסע הכומתה פתאום ראיתי אותה. עדיין החזקתי את האלונקה, צרחתי 'אמא' והתחלתי לבכות. אמא הסתכלה מסביב, בחנה את הבסיס, וראיתי שהיא בהלם. עד אז היא לא הבינה שאני ישנה באוהל, במיטות שדה.
"ראיתי בהבעת פניה שהיא מתחילה להבין מה עובר עלי. אמרתי, אמא, כאן סבבה לי. יש לי כל מה שאני צריכה כאן בארץ. אלה החיים שלי, כל החברים שלי כאן. אני רוצה להקים כאן משפחה, עם בעל צבר ועם ילדים שמדברים עברית מושלמת. אני רוצה לגור בתל אביב או בירושלים. גם לגור בקיבוץ זה טוב בעיני, והצבא הוא בכל מקרה ניסיון שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר".
