אחרי שנגמר יום הזיכרון, התיישבה שולה שניאור לכתוב על החוויה שלה כחלק ממשפחת השכול אליה הצטרפה לאחר שבנה אהוד נהרג בצבא.
יום הזיכרון – מהו עבורי?
תמיד ראיתי את החוזק ואחדות העם שלנו דווקא ביום הזיכרון, אבל מ-2002 כשנכנסתי לסטטיסטיקה, כבר לא רציתי לשמוע על זה. הייתי בחרדה ולחץ בלתי מוסבר איך אעבור את ההיום הזה? בשנה הראשונה לא הבנתי מה קורה פתאום באו יותר מחמישים חברים לבית כל אחד מחבק שואל מביא כיבוד, ישבו במדרגות בחוץ העיקר להיות קרובים אלינו. הייתי מבולבלת לא ידעתי שכך יהיה כל שנה מעכשיו.
היום אחרי 13 שנה אני מבינה שיש לנו כעם את החוכמה לקיים את היום הזה, להנחיל מורשת לדור הבא. הבנתי כמשפחה שכולה כמה חשוב לי שיזכרו את אהוד ולהנציח אותו במיוחד ביום זה. בעקבות החיזוקים שאני מקבלת ביום זה אני מוצאת את עצמי ממשיכה הלאה.
זה מתחיל כבר לפני פסח- הלחץ - האם יבואו גם הפעם החברים של אהוד? למרות שעברו שלוש עשרה שנה הם ממשיכים לבוא, החברים מבית ספר, חברים שהיו איתו בצבא וחברים של איתי ונורית.
בנוסף מתחילים להזמין אותנו לטכסי זיכרון ביחידת דובדבן, בבית הספר, ביד לבנים, בערב זיכרון וטכס אחרון בבית עלמין.
תמיד הלכתי לטכס עם הילדים שלי, גם לפני שאהוד נהרג, ותמיד בכיתי יחד עם המשפחות השכולות.
בנוסף מחלקים תפקידים מראש שגם מלחיץ לא מעט. מתחילים לטפח את הגינה של אהוד ליד המצבה שיהיה יפה ומכובד אחרי חורף קשה וגשמים.
מישהי שאלה אותי פעם למה אנחנו טורחים כל כך בבישולים של יום זיכרון (כמובן מושקע יותר מארוחת פסח)? אז לא ידעתי מה לענות. היא הוסיפה ואמרה לי שהאוכל בכלל לא חשוב להם כי בערב הולכים לאכול על האש עם חברים ומשפחה.
היום אני כבר מזהה ויודעת בוודאות שהאנרגיה מגיעה דווקא בימים אלו רק ממקור אחד – הרצון לאכיל את בני שאינו טועם את המאכלים שלי יותר כבר 13 שנה. הרצון הזה חזק מכל ואפילו אם אהיה חולה חס וחלילה אני תמיד אתאמץ להכין משהו מכובד כמו שמגיע לאהוד. מצד אחד זה כמו להכין מה שצריך לחתונה עם הבדל משמעותי – אין חתן. אנחנו ממש אוהבים ומחבקים את החברים את בני זוגם וילדיהם שבאים אלינו כמו משפחה. אז כמובן כשמשפחה באה לבקר אנחנו טורחים ועושים הכל שיהיה אירוח מושלם.
פסח נחשב לחג שולי שיש לעבור אותה By hook or by crook . אני עושה ניקיון פסח אחרי פסח. אז חלק אמרו שזה הזוי אבל פשוט לא מסוגלת להיכנס לקצב לפני פסח. כל משימה הכי פשוטה שפעם עשיתי מהר ומבלי לשים לב, היום הופכת למשימה קשה ומכופלת.
דבר נוסף שמאד קשה לי זה השירים של ימי זיכרון. אני מנסה להתאפק לא לבכות במיוחד ליד ילדים אבל השירים האלה מפלחים את לבי בדמעות ומזכיר לי כל פעם מחדש איך חיי השתנו ואיך זה לחיות ללא אהוד. אז עכשיו אתם יודעים למה אני לא מתלהבת מטכסים.
הילדים שלי משתדלים לא לדבר על אהוד כדי לא להכאיב לי אבל אני רואה כמה קשה להם.
הם מעמידים פנים שזה רק כואב להורים, לי וליעקב, ודואגים לנו מבלי לקחת טיפול פסיכולוגי שמגיע להם ממשרד הביטחון. אני מנסה מדי פעם להשחיל פה ושם משפטים על אהוד בשיחות איתם. לפעמים אני מצליחה להוציא מהם קצת זיכרונות על אהוד. נורית הפעם נשברה והחליטה לא להשתתף יותר בטכסי יום הזיכרון, אנחנו כמובן כיבדנו אותה ולא שאלנו יותר מדי שאלות.
בסוף כשמגיעים לערב עצמאות כל מה שאני רוצה זה לישון יומיים רצופים במיטה.
עכשיו תשאלו אותי אז איך זה שאת עצמאית מנהלת עסק מצליח כבר כמה שנים?
אז אגלה לכם את הסוד, אחרי אובדן של אהוד כל הקלפים בחיי נטרפו מחדש.
חיפשתי משמעות לחיי. אומרים שכל קושי הוא הזדמנות לצמיחה מחדש. כשהפכתי לאמא שכולה התעורר בי הצורך לתרום ולעזור בצורה חזקה מאד. עזבתי עבודה מסודרת שעבדתי בה 10 שנים, התכנסתי לתוך עצמי למשך חצי שנה כשרוב הזמן ביליתי במיטה. שם גיליתי את החוזק שלי – אנגלית ואהבה לכולם ובמיוחד לילדים. אמרתי אלמד אנגלית שפת אם שלי, שאני כה אוהבת ואתייחס לכל תלמיד כאילו היה בני. נשבעתי לעצמי שאעשה זאת בצורה הכי טובה שאני יודעת עם הרבה אינטואיציה במיוחד לאלה עם לקויי למידה. אני גם שמחה שהבית שלנו מתמלא יום יום עם ילדים והרבה אנשים טובים שמחזירים אותי לחיים הנורמאליים (אם אפשר להגיד נורמאליים).
הלכתי ללמוד כל מה שצריך כולל קורס תקשורת, קיבלתי תעודות ויצאתי לדרך.
למרות שהייתי בטוחה שאני בכיוון הנכון כמובן היו גם חששות להיות עצמאית.
בנוסף פיחתי לי שיטה איך לגשת לתלמיד וליצור קשר אמיץ ויציב איתו, ללוות אותו כל שלב ושלב בביטחון שיגיע למטרתו הסופית – לדעת ולדבר אנגלית.
שולה שניאור
