הנפטרת הייתה בת 91 ערבייה נוצריה, בשם אוה עבדל כארים והלכו אחריה מאות אנשים וכולם ראו עצמם כבני משפחתה.
היא נקברה בחלקת הנוכרים בבית העלמין.
הסיפור החל עוד בלבנון בשנת 1943 עוד לפני קום המדינה כאשר זוג יהודים, תושבי ביירות טופיק ולינדה לוי נישאו ולימים הביאו ארבעה
בן בשם רפאל, הבת סארין (שרה) בשלב זה חלתה האם בטרשת העורקים, מחלה חשוכת מרפא ולמרות זאת הביאה לעולם את זוג תאומות בשם מאי ומשלין, רק שתוך כמה שבועות הכתה בה המחלה באופן שלא יכולה הייתה לתפקד.
אבי המשפחה היה טרוד בעינייני הפרנסה ואל הבית הביא אחות מקצועית שטיפלה בתאומות ובאימן.
האחות המקצועית היתה ערביה לבונית נוצריה ילידת אוגוסט 1922 בשם אוה עבד אל כארים.
כשהיו התאומות בנות כשנתיים החלו משום מה מכנות את אווה בשם "דאדה״ ומכאן נותר שמה בלשון המשפחה עד סוף ימיה.
אווה טיפלה באם לא מתפקדת וארבעת ילדיה, בשלב מסויים חלה האבא בליבו והמשפחה נותרה לבד, נתונה לחסדיה.
דאדה התפטרה מעבודתה כאחות והחליטה להקדיש את חייה לגידול משפחת לוי. האב האם וארבעת הילדים.
היא דאגה להם מבוקר עד ערב כמו אמא ובעצם כמו אבא, היא בישלה, כיבסה והלבישה את הילדות והדבר המפליא מכל גם דאגה לחינוך היהודי שלהם.
הילדים למדו בבית ספר נוצרי כי זה מה שהיה שם, בבירות אך היא דאגה שייכנסו לארגון נוער יהודי שילמד אותם מהי יהדות והם אכן גדלו במורשת היהודית כשהיא מקפידה כמותם לצום ביום הכיפורים, לשמור שבתות וחגי ישראל מדין חינוך לדבריה לא יאומן כי יסופר.
בשלב מסוים נפטר האב מהתקף לב ולאחר 3 שבועות נפטרה האם. ארבעת הילדים נותרו לבד בבירות באותו זמן כמעט שלא נותרו שם יהודים רובם ככולם היגרו לאמריקה, לקנדה ולדרום אמריקה ומיעוטם עלה לישראל.
דאדה נשארת עם ארבעת הילדים ומאמצת אותם כילדיה ממש, תוך ויתור על מקצועה כאחות על משפחה ובעצם על חייה היא.
כשהתאומות מאי ומשלין גדלו. החלו משפחות נוצריות להתעניין בהן על מנת להשיא אותן לבניהן. דאדה נלחמה ככל שיכלה כדי למנוע זאת עד כדי סיכון ממש. איש לא מבין מדוע הנוצרייה הזו מתעקשת לשמר את הילדים הללו בדת היהודית.
בשלב במסוים החלו לדבר על ליבה הסובבים כי היא עושה עוול לילדים כי לא יוכלו להתחתן באין יהודים בסביבה. אם האיומים לא עשו רושם על דאדה, הרי שהדברים ההגיוניים הללו שכנעו אותה.
בשקט,בלי לומר דבר, היא היגרה עם 4 הילדים שהיו בני 19-23 לבלגיה. היה זה ב1971 דאדה ו'ילדיה״ שהו בבלגיה מספר חדשים ושם קיבלו היתר לעלות ארצה. כלומר, ארבעת הילדים קיבלו. דאדה לא קיבלה אשרה בשל היותה ערביה נוצריה. הפרידה מדאדה לא היתה פשוטה אך דאדה שכנעה אותם כי אין ברירה והבטיחה להם כי תעשה הכל כדי להצטרף אליהם בישראל.
ארבעת ילדי משפחת לוי נקלטו בישראל, יחד עם העליה הגדולה של יהודי צפון אפריקה. מאי ומשלין נקלטו בפנימיה של הסוכנות בנתניה.
היה קשה להן למרות היותן בנות 19 ארץ חדשה, שפה זרה הכל מסביב משפחות חמות והן בלי גואל ומכיר.
יום אחד נקראו מאי ומשלין אל המנהלת שאמרה להן, ש אישה מחפשת איתן וטוענת שהיא קרובה שלהן. המנהלת נראתה די טרודה ולקח לה זמן עד שהוסיפה ״היא אומרת שקוראים לה, אווה עבדל אל כארים, נראה לי שהיא ערבייה. הבנות לא טרחו לענות לה, "דאדה״ הן צעקו, רצו אל השער והתנפלו על האישה שמסרה נפשה למענן ובעצם גידלה אותן.
במהלך חדשיים התגוררה דאדה איתן כפנימיה. היא סיפרה שעברה מלבנון לסוריה, לירדן ומשם לישראל. לאחר שפגה אשרת התיר נאלצה דאדה להיפרד שוב מ "ילדותיה" ולשוב את הדרך הארוכה מישראל לירדן לסוריה וחזרה ללבנון.
הקשר נשמר דרך מכתבים שנשלחו לסארין אחותן של מאי ומישלין שעברה לגור בשוויץ, ובמשך 10 שנים לא ראו מאי ומשלין את דאדה.
ב1982 במלחמת לבנון. הממשלה החליטה להיכנס 40 ק"מ ללבנון אך צה"ל הגיע לבירות.
הקשר עם דאדה נותק. מאי ומשלין היו מודאגות. בשלב מסוים פנו השתיים לעיתונאי אהוד יערי שסיקר את המלחמה בלבנון,וביקשו ממנו לברר מה עלה בגורלה של דאדה. רק לאחר 4 חודשים הוא חזר וסיפר כי איתר את משפחתה של דאדה בחלדה, עיירה קטנה ליד שדה התעופה של בירות הוא סיפר לדאדה על נישואי הילדים שגידלה ועל הילדים שנולדו להם. היא התעלפה מרוב התרגשות ולא נתנה לו לעזוב עד שיספר כל מה שהוא יודע יערי מסר את הכתובת והטלפונים של מאי ומשלין וציין שהן מצפות שתעשה הכל להגיע לארץ, או לפחות להתקשר.
עברו כמה חדשים ויום אחד טלפון מבית לחם, דאדה היתה על הקו, היא הצליחה לצאת מלבנון בעיצומה של המלחמה היא בבית לחם שואלת איך להגיע?
הן הורו לה לנסוע לתחנה המרכזית בחיפה כאשר סימן ההיכר היה מטריה שחורה. שמאי ומשלין הגיעו מסתבר שהן באמת היו צריכות את סימן ההיכר.
כי האישה שפגשו היתה שונה מאד מהאישה שגידלה אותן. המלחמה בלבנון נתנה בה את אותותיה. הן עזבו אותה כאם וקיבלו אותה כסבתא זקנה ומפוחדת היו לה פחדים מרעשים עקב הפגזות צה״ל.
מאי ומשלין לקחו אותה לביתן כדי שתנוח מהתלאות הקשות שעברה.
אך דאדה הסכימה לשהות רק כמה ימים. היא אמרה שהיא צריכה לטפל באישה גוססת "ממש כמו אמא שלכן" והבטיחה שתחזור ברגע שהיא לא תצטרך אותה עוד.
מסתבר שעם הטיפול המסור של דאדה, זה לקח שנים עד שהאישה לא הצטרכה אותה עוד.
מיד לאחר מכן, לקחה דאדה מזוודה והגיעה לגדר הטובה במטולה, במעבר הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון.
היה זה כ 1986 המלחמה אמנם הסתיימה אך צה״ל עדיין שקע בבוץ הלבנוני. דאדה התקשרה ואמרה "אני במטולה ואני לא רוצה לחזור יותר ללבנון".
כאן החלו בני משפחת לוי במסע להשיג לה אשרה, במאמצים קדחתניים הצליחו ודאדה נכנסה דרך הגדר הטובה עד לביתה של מאי להט במושב שכניה הצמוד לכרמיאל.
כעבור שנה פגה האשרה ומשרד הפנים ביקש שדאדה תעזוב.
בני המשפחה פנו לאורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון. לובראני סייע לחדש את האשרה לשנה נוספת ובתום השנה אמרו שאין מה לעשות היא חייכת לחזור לבירות, בפעם המי יודע כמה נפרדו מאי ומשלין ובני משפחותיהן מה״סבתא" המאמצת.
בבכיות ליוו אותה ללבנון דרך הגדר הטובה. הן לא האמינו שזה קורה להם. שהאישה שגוננה עליהן, גידלה אותן שמשה להן כאם וגם שמרה על יהדותן נאלצת לעזוב את הארץ.
לאחר שבועיים הם הצליחו להשיג לה אשרה נוספת והיא שבה מבירות בני המשפחה פנו ליו"ר הכנסת שבח ויס וסיפרו לו את הסיפור. ויס, ניצול שואה, פרץ בבכי והתחייב לעשות כל מה שהוא יכול כדי להגן על האישה הזו. הוא ביקש מהם לשלוח את הבקשה למספר כתובות ובהן ראש הממשלה.
בבקשות נכתבו מעשיה המיוחדים של דאדה שבעצם הצילה משפחה יהודית פיזית ורוחנית כמו גם דברי הסבר כי אין לה משפחה ואין לחשוש שהדבר יביא לאיחוד משפחות וכדומה.
כמו כן הודגש העניין האנושי של דאדה. האשרה חודשה בכל שנה למשך 5 שנים.
יום אחד התבקשה דאדה לחתום על ביטול אזרחות הלבנונית היא עשתה זאת בחפץ לב. וחודש לאחר מכן קיבלה תעודת זהות ישראלית.
27 שנים חיה דאדה בביתה של מאי בישוב שכניה מוקפת במשפחת להט ומשפחת מסאו.
בשלב מסויים הקימו מאי ומישלין את "מסעדת התאומות" מסעדה יהודית לבנונית האוכל שהוגש היה זה שדאדה לימדה אותן לבשל בלבנון.
דאדה נפטרה והיא בת 91 שנה. הלכה לעולמה ערבייה נוצרית שהיתה שליחה משמים להציל 4 משפחות יהודיות מסתבר שארבעת בני משפחת לוי היו היחידים מכל המחזור שלא התבוללו, הרבה בזכותה.
אישה ערירית לכאורה שזנחה את טובתה האישית לטובת ארבעת הילדים, אך נפטרה מוקפת באוהבים שראו בה סבתא לכל דבר.
בהלווייתה הלכו אחריה מאות בני אדם שהכירו את סיפורה המיוחד. זו לא הייתה הלוויה יהודית לא נאמר קדיש והיא נקברה בחלקת נוכרים, מאי מספרת לי ששאלו אם הם צריכים לשבת עליה שבעה, נאמר להם שישבו "שבעה פסיכולוגית" שכן היא הייתה אימם המאמצת והיו לה זכויות רבבות גידולן כנשים וכיהודיות, מאי מדגישה שהיא טיפלה בהן מאז היו בנות 21 יום ועד היותן בנות עשרים. "כל מה שאנחנו יודעות לעשות היום, סריגה, תפירה, רקמה, כל עבודות יד למדנו ממנה, הייתה כל כך יצירתית.
שבוע אחריי הלוויה, הגיע בני להט אחד "הנכדים" לאודישן של מאסטר שף עם המתכון שלמד "מסבתא" דאדה, הוא תכנן להמעיט בסיפור האישי, אך הכאב על סבתו שנפטרה שבוע לפני, גבר עליו והביא אותו לדמעות תוך כדי שסיפר על "הסבתא הערביה הנוצריה שלי" שמצא אותה רק שבוע לפני ללא רוח חיים.
מאי מוסיפה לספר לי, כי הסבתא הערביה, צמה איתם בכל שנה ביום כיפור, אכלה רק מצות בפסח עם המשפחה, כיבדה אותם בחגים והצטרפה אליהם תמיד לבית הכנסת.
דאדה אף תפרה פרוכת לארון הקודש של ספר התורה והכל מרצונה הטוב, מתוך שייכות, מתוך אהבה.
סבתא דאדה סיפרה שמאז שהייתה צעירה אהבה יהודים, היות ותמיד מי שהיה טוב אליה, היו היהודים.
