לאחר מחשבות רבות החלטתי באמת שאם לא עכשיו אז מתי, זאת הדרך שלנו לעשות קצת יותר טוב.
לאחר כל הדברים שקורים מאחורי כל הקלעים נפגשתי עם מאיה ועם הילדה להצמדה, כדי ליצור חיבור ראשוני.
החיבור התחיל בהיסוס, מעט מבוכה, מה עושים? הוצמדתי לילדה בת 8 אנרגטית וחייכנית ואני? אני עוד מעט 30, מה עושים?
אחרי מפגש או שניים שקצת גיששנו היא ואני בין הסבכים הצלחנו למצוא דברים משותפים, היא מעסיקה אותי יותר ממה שאני מעסיקה אותה.
כל יום ראשון בשעות אחה"צ היא כבר ממתינה לי בחדר מדרגות, בדלת וזרועות פתוחות מחכה בקוצר רוח למפגש שלנו וגם אני, כל יום ראשון ממהרת לצאת מהעבודה כמה שיותר מוקדם כדי שאוכל למצוא משהו יצירתי אחר למפגש שלנו.
אז נכון שאמנם עברו רק חודשיים מתחילת הדרך אך ככל שאני נמצאת שם יותר החיבור ביני לבין הילדה גדל, אנחנו מוצאות נושאי שיחה ועניין, מתחברות יותר, מבלות יותר, מחייכות יותר, בהתחלה חשבתי שהמטרה לעשות משהו טוב יותר למישהו אחר, אבל גיליתי שלא רק לאחר עושה טוב, אלא גם לי.
