"חששות, תהיות, ובעיקר התרגשות, היו חלק מסל התחושות שלי כאשר נכנסתי בפעם הראשונה לביתו של ה"אח הקטן" שלי.
.jpg)
לא ידעתי למה לצפות. "הוא ממש ילד. על מה אדבר איתו?", "איך עליי להתנהג עם אח קטן, אך זר?", "זה יהיה משמעותי כמו שאני מדמיין?," "האם אני לא נכנס סתם כך לחיים של אחרים?". על חלק מן השאלות, כמו על רבות אחרות, כבר הצלחתי לענות במהלך הזמן. אך לאחרות אני עדיין מחפש תשובה.
שמי יובל, בן 24 מתל אביב, וכרגע בזמן שאני כותב, אני נמצא בסין בטיול לפני הלימודים. בזמני הפנוי אני משתדל לקרוא, לראות סרטים, לנגן מדי פעם, וכמובן להקדיש את הזמן לחברים. במקביל, אני מתנדב בעמותת "אח בוגר-אחות בוגרת", מה שהופך אותי ל"אח הבוגר" של מישהו.
העמותה הנהדרת הזו, מקשרת בין מתנדבים בגירים מכל הגילאים לבין ילדים הזקוקים לדמות בוגרת בחייהם. בקצה אחד של הסקאלה ישנם ילדים ממשפחות קשות יום, ומן הצד השני ישנם כאלו שלא כל כך מסתדרים בחברה. המכנה המשותף לכולם הוא שהם זקוקים לקרבה ולתמיכה מדמות בוגרת נוספת בחייהם. לא משנה לאיזו קטגוריה משתייך הילד שאני מתנדב אתו. מה שכן משנה זה שהוא ה"אח הצעיר" שלי. זה שאני יושב אתו למשך שעתיים בשבוע ומקדיש לו מאה אחוז מהזמן, זה שאני גדל אתו משבוע לשבוע, וזה שאני לומד להתחבר אליו ככל שהזמן עובר.
אמנם זה נשמע פשוט וורוד, אבל כמו רוב ההתחלות, גם כאן ההתחלה עשויה להיות לא קלה. לא תמיד פשוט לילד להיפתח למישהו חדש ולהכניס אותו למעגל הקירבה הראשונה, כמעט כמו משפחה. במהלך הזמן, כאשר אתה מבין שהדבר קורה, הזמן שהשקעת והקשיים שחווית הופכים זניחים. לעיתים ההתחלה מביכה, ולא תמיד מוצאים על מה לדבר, ואפילו לפעמים יש חוסר שיתוף פעולה, אך ככל שנעים קדימה בזמן, הקשר הולך וצומח, והחברות מתהדקת ונעשית אמיתית.
"אחי הקטן" ואני מבלים ביחד: הולכים לקולנוע מדי פעם, השתוללנו בלונה פארק, ביקרנו בתערוכת לגו וגם עודדנו ביחד בהיכל נוקיה את מכבי תל אביב בכדורסל (במימון העמותה). אך ברוב הזמן המשותף שלנו אנחנו נהנים מהדברים הפשוטים, כמו לשבת, לדבר ולשחק ב- XBox. אני חייב להודות שבנוסף לקשר עם "אחי", פיתחתי קשר מאוד נעים גם עם אמא שלו, שהיא פרטנרית נהדרת, תומכת, מבינה ופתוחה לשיתוף. הרי לא מובן מאליו לחלוק את ה"אוצר הקטן" שלך עם זר.
הכרתי את העמותה בגלל "אוצר קטן" של מישהי אחרת. בנה של חברה של אמי הוא גם "אח קטן". מדי פעם הייתי שומע על הבן של, שיש לו אח בוגר מקסים, והוא כבר חלק מהמשפחה. למרות שעבר לגור בעיר אחרת, עדיין הקשר חי ונושם. הסיפור קסם לי. כשחזרתי מהטיול הראשון שלי לאחר חצי שנה שכללה התנדבות במחנות הקיץ של הסוכנות היהודית בארה"ב והמשך בדרום אמריקה, הבנתי שאני עדיין לא בשל ללימודים אקדמאיים, והחלטתי שאנצל את השנה הזאת כראוי: אחסוך כסף, אטייל שוב, ואעשה משהו משמעותי. עוד מימי כמפקד בצבא אהבתי את היכולת להשפיע על אנשים בסביבתי. החלטתי שאתנדב בעמותה ששמעתי עליה מאמא שלי, ואהיה דמות בוגרת ומשמעותית למישהו שזקוק לאחת כזו. לאחר ראיון בעמותה, בו התקבלתי ע"י מנהלת הסניף בזרועות פתוחות, נמצא לי ילד מתאים ונקבעה פגישת הכרות. כאשר נכנסתי לראשונה לבית "האח הקטן" שלי, חששתי, תהיתי, ובעיקר התרגשתי לראות מי הולך להיות ה"אח הקטן" שלי. ולא עבר זמן רב, כשסיפר לי שהילדים בכיתה כבר שמעו על ה"אח הגדול" שלו. מיהרנו לשלוח להם סרטון קצר בקבוצת הווטסאפ של הכיתה (כן כן ככה זה הילדים של היום).
מאז ועד היום עברנו לא מעט: עליות, מורדות, ריגושים וחוויות. רגע מרגש במיוחד היה, ללא ספק, ביום הולדתו. שבוע לפני האירוע הוא כבר הזמין אותי על דעת עצמו, מבלי לשאול את אמא, לארוחה שעושה לו המשפחה. הוא שמח והתרגש להכיר לי את המשפחה כולה. מבולבל ונרגש אמרתי מן הסתם שאבוא, הרי אני לא יכול לאכזב את אחי הקטן. הגעתי ליום ההולדת. כולם ישבו בסלון, אכלו, דיברו וצחקו. אחי הקטן שיחק עם חבר. ואני? בזמן הזה המח נדד בין המחשבות. הרצתי בראש את הזמן שאני ואחי הקטן מכירים, והבנתי כמה הקשר הזה משמעותי. מי שהיה עד לא מזמן זר מבחינתי, הפך להיות אדם שאכפת לי ממנו ואני דואג לו. החיוך שלו ברגע שהוא רואה אותי בתחילת המפגש והשלום שהפך לחיבוק גורמים לי להבין שאני חלק - חלק מחיים של אחר וממשפחה שעד לפני מספר חודשים לא הכרתי. ובעיני - זה סוד הקסם.
אמנם כרגע אני נמצא ביבשת אחרת, חווה תרבות שונה ומרתקת ואני בראש אחר לחלוטין: לפני לימודים ולא יודע במדויק איך החיים שלי ייראו ואפילו איפה אגור בעוד כמה חודשים. אבל דבר אחד אני כן יודע: "האח הקטן" שלי נכנס לי ללב. קשה לי להבטיח שהקשר יחזור להיות באותה התדירות כמו שלפני הלימודים, אבל הייתי רוצה להאמין שהקשר שנרקם במהלך החודשים האחרונים, ימשיך ויתגבר על כל מכשול שיצוץ בדרך.
