(תמונות שצולמו באותו הערב, שעות לפני האסון)
אחרי ארבע שנים של זוגיות מאושרת של סהר בן עטר (20) עם אהובתו ולריה פדרמסר (21) ז"ל שלא הצליחה לשרוד את התאונה הנוראית ונפטרה אחרי פחות מיממה בבית החולים, אליו הגיעה במצב אנוש, עם פגיעת ראש קשה ופגיעה רב מערכתית. אחרי מאמצים רבים, אחרי שנאבקו על חייה, כאמור, נפטרה ולריה, וביום שני, 13.11.2017, הובאה למנוחות עולם.
סהר שנפצע קשה בראשו ואושפז אף הוא בבית חולים נהריה, התעקש והגיע עם אמבולנס בכסא גלגלים, ללוות את ולריה בדרכה האחרונה. מבית העלמין נלקח הביתה וממשיך להבריא.
(צילום: אלכס הובר. באדיבות צפון 1)
לא ידוע עדיין מה הביא את הנהג לאיבוד שליטה על רכבו, ולהתנגש בעמוד תאורה שהבסיס שלו בטון. הרכב עלה באש בכביש העוקף של איזור התעשייה. התאונה זעזעה את כוחות השיטור ומד"א שהגיעו לזירה.
ניסיתי להבין קצת יותר על האירוע באמצעות שיחה עם סהר, על אותו טרמפ ארור שלקח את חייה של ולריה, בת זוגו ופצע את שאר החברים והנהג:
איך הגעתם לעלות על הטרמפ?
"אני רוצה לציין שידענו שאנחנו יוצאים לבלות, החזרנו את הרכב הביתה ונסענו יחד אל הפאב עם חבר שלא שותה, רק שהוא חתך מוקדם ועזב את המקום. בסוף הערב, אחרי שחגגנו יום הולדת לאחד החברים, יצאנו שבעה חברים מהפאב - מיכאל (מישה) בביונישב וחברתו ניקול, דניס קוטמן גם היו איתנו – איתי, עם ולריה, נתן ועודד. ידענו שאנחנו שבעה ועד שנתפוס שתי מוניות ייקח נצח. התקדמנו לצומת הבאה כדי שיהיה קל יותר למצוא מונית והליכה ברגל תעביר את הזמן מהר יותר. התקדמנו עד לצומת המרומזרת, אחרי מוסך אגד.
שם עצר הבחור שהוביל אותנו אל האסון.
הוא נראה נחמד, אמר שייקח כל אחד עד לביתו להיכן שאנו צריכים. נשמע מאוד נחמד, מאוד חם, רק שנסיר דאגה מליבנו. עלינו רק ארבעה לרכב.
מיכאל ודניס שוויתרו, צחקו אם יוכלו להצטרף ולשבת בבגאז', כשהשיב "אתם יכולים" נשמע שהיה רציני והתכוון לכך.
הם מצידם הדגישו כי רק צחקו, אבל מיכאל (מישה) טוען ומדגיש כי הוא חזר על זה כמה פעמים וניסה לשכנע אותם שיעשה את זה בנגלה אחת שינסו להיכנס כולם.
בכלל כשהוא עצר והציע לנו טרמפ, הרמנו גבה, אבל שהדגיש שאנחנו יודעים שאין מוניות בעיר, הוא נשמע כאילו מבין עניין - אדם מבוגר שנשמע שמציע מהלב, ידע לשכנע."
מה היה סדר הישיבה בתוך הרכב?
"אני ישבתי מאחורי הנהג, ולריה באמצע, נתן גם מאחור ועודד ישב קדימה לצידו של הנהג."
הייתם חגורים?
"כן , היינו חגורים."
מה אתה יכול לספר לנו על תחילתה של הנסיעה?
"הנהג מהר מאוד נסע מהר וביקשנו להאט והוא האיץ, שוב ביקשנו והוא האיץ, לא הפסיק ללחוץ על הגז, מיד הבחנו שמשהו לא בסדר, הוא רק האיץ יותר ויותר פחדנו נורא, כולנו צעקנו, המון רעש היה בתוך הרכב."
הצלחת לראות את מחוג המהירות?
"ראיתי כמה מהר עבר את ה-130 קמ"ש ומהר מאוד עבר את ה- 150 קמ"ש, בכביש שהנהיגה המותרת 50 קמ"ש."
הוא אמר משהו תוך כדי הצעקות שלכם?
"לא זוכר הרבה, אבל זה היה מעבר ל'פוזה'. הרגשתי שהוא פשוט מנסה להרוג אותנו.
אני הייתי בהכרה אבל לא זוכר הרבה, המוח מדחיק. אני זוכר גם את הזחילה שלי. שיצאתי ראשון מהדלת, זחלתי ואולי משכו אותי, לא בטוח, הייתי פגוע ראש ומיד טיפלו בי, עודד זחל מהחלון, מהצד שהכי נפגע. טיפלו בו שני.
ולריה עפה קדימה לצד הנהג, היה המון עשן ולא הצלחתי לראות אותה, מה גם שנשברה לי המפרקת."
היית רוצה לפגוש את הנהג ולהסתכל לו בעיניים?
"אני מוכן להסתכל לו בעיניים רק כשאהיה מסופק – כשיקבל את מה שלדעתי מגיע לו - עונש של 20 שנים, זה לא נסלח!!"
הראשונים שהגיעו למקום היו כוחות משטרה ושיטור עירוני שנחרדו מהמראות של התאונה והפצועים - שרועים במצב קשה על הכביש. כונני מד"א כבר הגיעו אף הם לשטח ומיד טיפלו ופינו את הפצועים.
כיבוי האש שהגיע הצליח לכבות את האש.
(תמונה: אלון קוצי, תיעוד מבצעי מד"א)
דניס מספר לי:
"בזמן שהתקשרנו להזמין מונית, שמעו בקשר על התאונה, התקשרנו לחברים- כמה שיחות שלא נענו, ושיחה אחת שנענתה, עודד אמר 'בואו עולים באש', ואז רצנו. מיכאל חובש, מיד רץ לעברם, שאלתי 'לאיפה?' 'לעזור' להוציא מהרכב צעק לי.
בכל אופן ראיתי שהעלו את עודד לאמבולנס ואת ולריה ונתן בזמן שעשו להם החייאה.
מחזות טראגיים, סיוט. מי שראה את הזירה לא מבין איך אנחנו בכלל מצליחים לישון.
בקלות יכולתי להיות ברכב, אני מחשיב את עצמי חלק מהתאונה.
כחובש והיום באמצע קורס פרמדיק, ראיתי כמעט הכל, כמה שאנחנו חסינים וראינו דברים מזעזעים, לראות את חברים שלך שרק בילית איתם ועכשיו הם מול עינייך מפוזרים ועם כל הכאב והמראה הקשה, מיד אספתי את עצמי כדי לתפקד.
הייתי בזירת התאונה חצי דקה אחרי האמבולנס הראשון, אני והפרמדיק הגשנו עזרה ראשונה מצילת חיים לנתן שעדיין במצב קשה בבית חולים רמב"ם.
עודד שישב ליד הנהג, הספיק לשתף אותי שביקשו ממנו להאט אבל הוא אמר לא ונתן גז.
צעקו שיעצור, אבל הוא אמר שלא יעצור, הוא צחק ושיחק עם ההגה ימינה ושמאלה והזיגזוגים היו חדים.
הוא לא נראה שתוי, הבן אדם מבוגר ובנסיעה של חמש דקות בתוך העיר חשבנו מה כבר יכול לקרות בנסיעה של 50 קמ"ש"
(עודד ומיכאל חוגגים יום הולדת לפני האסון)
אתה קולט שאתה יכולת להיות זה שבתוך הרכב? זה עובר לך בראש?
כן, אבל אני לא יכול להגיד טוב שזה לא אני, הם כמו משפחה לי.
דודתו של סהר, אורית נחמנזון קנזר, סיפרה לי: "זה כואב שילד בן 20 מספיק אחראי לא לקחת את הרכב כשהוא שותה וטרמפ גורם לכזו טרגדיה".
אני חוזרת לשיחה עם סהר:
הבנתי שהייתה העוגן שלך, אהבת חייך, שחלמתם על עתיד משותף.
תכננתי את חיי איתה, התכוונתי להציע לה נישואין ביום ההולדת שלה ב-26 באפריל, גם שיתפתי את החבר'ה בבסיס לפני שיצאתי הביתה.
מצליח לחשוב איך להמשיך מכאן?
לרגע לא ידעתי איך להמשיך, אבל הגעתי למסקנה שהיא הייתה רוצה שאמשיך, אני חייב.
יש לי שלוש סיבות שנותנות לי כח להבריא ולהמשיך בחיים.
יש לה שני אחים קטנים בני 7 ו-9 שהייתה להם כאם. לקחה אותם כל בוקר לבית הספר והחזירה, כך גם לחוגים בנוסף לעבודתה וללימודים, תמיד דאגה להם.
האחת, אני מתכוון לישון כמה שבועות בביתה, לדאוג לאחים ולכולם, אין לי כוונה לנטוש אותם, תמיד הייתי להם כבן, לא אנטוש משפחה.
סיבה שנייה: לנקום בו משפטית, אסור שמישהו ישתולל חופשי ברחבי הארץ. חד משמעית.
סיבה שלישית אני מאמין שולרי צופה בי מלמעלה, תמיד רצתה שאגשים את החלומות שלי.
החלום שלי להיות טייס באל על, עכשיו ארצה להגיע לשמים שתהיה גאה בי ואולי אף ניפגש שם.
אני אוכיח לה שהיא יכולה להיות גאה בי."
בהמשך סיפרה לי אמה של ולריה, לריסה פדרמסר:
"היא היתה תמיד בוגרת-כאילו נולדה ככה. פגשתי השבוע הרבה ילדים שהיו סביבה - ילדים מקסימים. רק כאלה סבבו אותה. תמיד ידעתי לסמוך עליה - היא היתה כמו אמא לאחים שלה. היה לה כל כך חשוב להיות איתם ואיתנו...יום לפני שבת הייתה לי שיחה איתה. הם התכוונו להתחיל את החיים שלהם (עם סהר) בשנה הבאה. היא אמרה שהיא חשבה עד כמה יהיה לה קשה לא לראות את האחים שלה כל בוקר. אמרתי שהם יכולים לגור קרוב ולבוא כול בוקר או לגור איתנו...היא בכתה וכתבה שאוהבת אותי...."
לריסה מבקשת להודות לכולם על התמיכה הגדולה של תושבי כרמיאל.
סיימתי את השיחה עם איחולי רפואה שלמה לפצועים, והשתתפות בצער העמוק על לכתה בטרם עת של ולריה ז"ל.
תגובת משטרת ישראל:
משטרת ישראל חוקרת את נסיבות התאונה ומטבע הדברים איננו מתייחסים לחקירות כל עוד הן מתנהלות.
