מייסדי העיר אשר חלקם חיים בנינו עם זיכרונות וחוויות, מספרים לילדיהם, לנכדים ולנינים על ראשיתה של העיר ומקבלים במה לשתף את שאר התושבים.ולחשוב שהסבתא הזו, זו גם אני.... הילדה שהייתה שם בכל הזיכרונות והסיפורים, נוף ילדותי הראשון, יחפה בין קולות ונופים. מאושרת בין מרחבים, בין שבילים, בין קוצים ופיצוצי הסלעים, שאון השופלים, הטרקטורים וכמה משחקים משותפים עם מעט מאוד חברים בשכונה אחת קטנה שנבנתה לא מזמן. לא היה לנו כלום, ודומה שהיה לנו הכל!
בכל שבוע נביא כתבה על אנשים יקרים, על דור שידע תום, ערבות הדדית, אהבת חינם, דור שגדל וגידל על ערכים דור שפשוט לא ידע משהו אחר.
משיחות עם וותיקים ולשאלתי מה הביא אותם לכרמיאל? יש שטענו שלפעמים פשוט יודעים. מהרגע הראשון שרואים ומרגישים את הרוח על הפנים, שנושמים את האוויר, מן קירבה ממבט ראשון. מרגע שהתיישבו על הסלעים והביטו על שדה שלם של כלניות.
אחד מוותיקי העיר מספר שפשוט "אתה מבין שאתה יכול להגשים חלום אחד גדול. להיות שותף ולקחת חלק במשהו משמעותי, משהו אמיתי, ציוני, למען המדינה ולא רק למען עצמך. מדגיש שלא קיבלנו מתנות, 50 לירות בחודש שילמנו שכר דירה, גרנו בדירות "עמיגור" עד שנבנו הדירות". לא רק לא קיבלו מתנות הם וויתרו על המון וחיו ללא תנאים כדי לבנות את העיר.
אנשים שונים, עולים חדשים הגיעו וחיו יחד, הכירו באופן טבעי ואמיתי והצליחו לפרוץ את מחסום המנטליות, את השונות והפכו למשפחה אחת גדולה. בגדים שהיו במצב טוב שחבל לזרוק, עברו בין
ילדי השכונה. דלתות הבתים לא היו נעולות ואף נשארו פתוחות ברב שעות היום. הנשים עסקו במטלות הבית ובגידול הילדים. ניתן היה להריח את ריח הבישולים ואף את ריח החיתולים שכובסו ביד, למי שלא הייתה מכונת כביסה, עד שריח אבקת הכביסה הנעים הוחלף באוויר.הגברים צעדו עד לכביש הראשי, לתחבורה ציבורית שהגיע מצפת ועברה בתוך הכפרים עד שסללו עוד כבישים ראשיים. היה מי שנסע אל חיפה עם רשימות קניות של שכנים ועשה קנייה משותפת. את הנפט לתנורי החימום בחורף, היו קונים משכן מהכפרים שעבר עם עגלה וחמור.
אבל יותר מכל אהבו הם את שעות הערב, שישבנו בחוץ באוויר הנעים. על פיסת הדשא היחידה בשכונה. חבר ראשון הגיע עם שמיכת הפיקה הגרעינים ושאר פיצוחים, אחרת הביאה את פינג'אן קפה על מגש עם כוסות, היה מי שדאג לקערת הפירות ואף פעם לא שכחו להביא את משחק השש-בש.
אנחנו הילדים היינו במיטות, נרדמנו לרקע קולות השמחה והצחוקים של המבוגרים.
בשבת כולם היו בחוץ והגברים לא פספסו לשחק כדורגל באמצע הכביש. אחרי הכל, רכב אחד בודד היה בכל העיר. אבל החוויה הכי גדולה בעיר, הייתה הבילוי המשפחתי!
עוד הרבה לפני צריף הקולנוע המפורסם בכרמיאל, היה "קולנוע פרטי" לדיירי השכונה. למרות שלא היה פופקורן וממתקים, זו הייתה שימחה אמיתית בכל פעם שהקורן סרט בעיר. סרט שהוקרן על קיר הספרייה הנמצאת מתחת לבנין הרכבת בגליל. (הבניין בו היו כמה כיתות לימוד, עד שהסתיימה בנייתו של בית הספר פלמ"ח).אל הסרט היו מגיעים כל בני המשפחה, ומביאים כסאות מהבתים ובמקרה הצורך גם התעטפו בשמיכות.
ביום אנחנו הילדים שהלכו לאורך הטיילת, שתמיד ידענו שנמשיך להיפגש רק לא חשבנו שניראה כמו ההורים שלנו.
אנחנו הילדים שנהפכו למבוגרים, אנחנו הילדים עם שיער מאפיר ועם קמטים, ולחלקנו יש כבר נכדים, אבל ניתן קודם להורים, למי שעדיין איתנו, את הכבוד לספר על ראשיתה של העיר!
