לעולם לא אשכח את היום שבו עלינו לישראל. בת 11, סוודר חום עוטף את גופי. מתחת עוד חולצת פלנל עבה שאימי השיגה באמצעות הקשרים המיוחדים שהיו לה במפעל המקומי. "תראי " היא הושיטה לי אותה בזהירות " עבדתי נורא קשה בשביל להשיג לך אותה ועכשיו את תלבשי את זה כשתגיעי לישראל". אז לבשתי. כמובן שלא דמיינתי לעצמי את גל החום שיתקוף אותי בחודש יוני כשנרד ממדרגות המטוס. התחלנו להוריד את השכבות, מקווים שאולי מדובר במזג אוויר קיצוני ושמחר ירד קצת החום ויהיה יותר קריר. ואז חום יולי אוגוסט שלח לנו אימוג'י מתפקע מצחוק (זה עם הדמעות בעיניים) ואנחנו החזרנו לו בדמעות משלנו...לא מזמן, ראיתי במוזיאון ישראל את תערוכת הציורים "פרבדה" (אמת) של האמנית זויה צ'רקסקי . אחד הציורים בתערוכה- של משפחת עולים היורדת מהמטוס הישר לתוך השמש הישראלית - זרק אותי מיד לרגע הנחיתה שלנו בנתב"ג. רגע לפני שבירתם של מוסכמות שבניתי על העולם. רגע לפני גילוי האמת על בני אדם ועל הוריי.
בהגירה יש המון רגעי אמת. רגעים של התפכחות מאשליות ופנטזיות ילדיות. התפכחות שכרוכה בכאב, מבוכה ובושה. התביישתי בהוריי שהביאו עמם פסנתר, אותו ניסו להכניס לסלון בקומה רביעית ללא מעלית, כשכל ילדי השכונה עמדו מהצד וצחקו. אף אחד לא הסביר לנו ולהם שזה בסדר להיות שונה. נאלצתי לנגן בפסנתר בשקט שלא ישמעו. כיום באופן אירוני למדי, אינני מנגנת בפסנתר ואינני יודעת לנגן מזיכרון ולו יצירה אחת.
המפגש עם ההגירה יכול להיות טראומטי בכל גיל, אך למזלנו הטראומה היא לא סוף פסוק. אפשר, גם שנים על גבי שנים אחרי, לרפא אותה. אפשר, כמו צ'רקסקי, להפוך אותה לאומנות, אפשר לשוחח איתה, להבין אותה. לתת לה שם, מקום, מילים. להפוך אותה למשהו שניתן לעכל ולהספר ממנו סיפור. בסופו של דבר, הטראומות שלנו מציבות לנו ברירה - אנחנו יכולים לעבד אותן ולצמוח מהן או שאנחנו יכולים להדחיק אותן ולתת להן לנהל ביודעין או שלא ביודעין את החיים שלנו. הבחירה שלי להיות מטפלת (ולא נגנית פסנתר) שזורה בתוך טראומת ההגירה שחוויתי והיא רק אחת מתוך אין ספור בחירות שמעצבות את החיפוש אחר האמת שלי.
שיר עם רוסי עתיק ימים, מספר על עץ בודד שעומד בשדה שענפיו הכבדים נוטים ליפול. העץ מחכה ומחכה שמישהו יבוא לשבור את ענפיו וישחרר אותו מכובדם. בעיני רוחי, הענפים הכבדים מסמלים את סיפורי חיינו שמחכים להיספר והאמת שמחכה לצאת מהם לאור.
