את הבנות המקסימות האלה צדה דווקא המצלמה שלי שמשוטטת לה בעיר, רציתי לבקש את רשותן לצלם, הלשון ישר החליפה שפה, תיבלתי במבטא ניו יורקי את האנגלית שלי,
את הבנות המקסימות האלה צדה דווקא המצלמה שלי שמשוטטת לה בעיר, רציתי לבקש את רשותן לצלם, הלשון ישר החליפה שפה, תיבלתי במבטא ניו יורקי את האנגלית שלי, ומיד הוזמנתי לשבת איתן, לא יכולתי שלא להתלהב כאשר שמעתי את ההתלהבות של שילה מציור הלב שנמצא בקצף הקפה והמוכר הישראלי מבקש שאתרגם שסתם יצא לו במקרה, ממש בפוקס הוא אומר.
סילביה המבוגרת בין השתיים מספרת שעשתה עליה עם חברה בשנת 1985 אחרי ששנה הייתה מתנדבת והחליטה שפה היא נשארת.
היא עבדה בבית חולים צפת 15 שנים בהנהלה ולפני ארבע שנים יצאה לפנסייה.
היום היא מתנדבת ב"נפש בנפש" ועוזרת לעולים חדשים להתאקלם בעיר, בחיפוש דירה, אם זה במידע ועוד, היא מדגישה כמה היא אוהבת את כרמיאל וכמה היא רוצה וגם עושה הרבה כדי שכולם ירגישו בבית.
שילה בת 58 הגיעה באוקטובר השנה, החלטה מאוד גדולה אחרי 35 שנים של חיים בקליפורניה, בלוס אנג'לס כמחנכת בבית ספר , אם חד הורית לשני בנים יצאה לפנסיה והתייעצה עם בניה על ההחלטה הגדולה הגורלית הזו שהיא מבקשת לעצמה לעשות.
הבנים 26, 28 תמכו ישר בחלום שלה ואמרו לה שהיא הרוויחה אותו והיא צריכה ללכת אחרי החלום שלה.
הם מבטיחים שימשיכו להציק לה במיילים, בסקייפ ובטלפונים בכל יום.
"חשבתי אם לא עכשיו מתי? בגיל 70 אשב לבד במסעדה ואחשוב מה יכול היה לקרות לו הייתי עולה לישראל, תמיד הייתי עסוקה בלהתגרש, בלהתמודד, בלגדל את הבנים, הייתי עסוקה בלשרוד,
הנפש היהודייה שלי תמיד רצתה הביתה לישראל"
את כרמיאל היא מספרת שהיא בחרה מכמה ערים שראתה הכירה ולמדה עליהן.
היא מדברת על כרמיאל ואני כותבת כל מילה על יופי, על פריחה, על אוויר, ובעיקר על כל הכרמיאלים שהכירה, נדיבים , טובים ועוזרים והיא לא מרגישה לבד.
היא מסיימת בחיוך גדול, שיש משהו כייף בגיל המבוגר הזה, כמו למשל שהמכולה שלה מלאה בתכולה של בית, בינתיים הוכרזה בנמל כאבדה, "כל החיים שלי במכולה הזו" והיא משום מה רגועה, לוקחת הכל בפורפורציה, מאושרת, מחייכת ומודה על חיים, על הגשמת חלום, ועל חוויה בעיר קסומה.
