דבי ובעלה הם משפחה אומנה לעוד שלושה ילדים, סה"כ מגדלים בביתם חמישה ילדים.
הכירו את דבי, ילידת ארגנטינה, עלתה לארץ בהיותה בת 11 ישר לכרמיאל , היום היא בת 37.
לדבי ולבעלה רן בן 40 רתך במקצועו עובד כשכיר בחברה של אביו.
ולהם שתי בנות ביולוגיות כיום בנות 13 ו-11.
דבי ובעלה הם משפחה אומנה לעוד שלושה ילדים, סה"כ מגדלים בביתם חמישה ילדים.
דבי מספרת לי שההורים של רני שימשו בעבר כשמשפחת מקלט, כשהרווחה הייתה מוציאה ילדים מהבית באופן חירום היו שמים אותם אצלם לתקופה קצרה עד מציאת פתרון קבוע, היו ילדים שנשארו הרבה זמן ועד היום הם בקשר איתם, כך שלרן זה היה מוכר.
מי שהתמסרה בקלות ובאהבה לפתוח גם את ליבה הייתה דבי שלא במקרה היא גם מנהלת את הביגודית של פתחון לב בכרמיאל.
אין ספק שלב ענק מנהל את האישה המיוחדת הזו הן בבית והן בעבודה, לאורך חייה עם פרטנר מדהים וילדים שסופגים מוסר וערכים.
איך הילדות קיבלו את זה? אני שואלת.
"בזמנו ישבנו והסברנו להם מה זה אומנה, העלנו בפניהן את הרעיון, הם אהבו והתחלנו תהליך. את הילד הראשון קיבלנו אותו בהיותו בן 5 וחצי חודשים כיום הוא בן שש עולה לכיתה א', אחותו הביולוגית הגיעה אלינו מאוחר יותר כשהייתה בת 9 חודשים כיום היא בת 4 וחצי. אנחנו לחצנו שהיא תגיע אלינו גם לאיחוד אחים".
הילד הקטן הגיע אליהם כבר שהיה בן 11 יום, דבי ורן שחררו אותו מהפגייה בבית חולים הילל יפה, ואני מוקסמת נרגשת מהסיפור, היא מוסיפה שהוא היה אמור להיות רק הוא היה צריך להיות רק לתקופה של עד שלשה חודשים, ולעבור לאימוץ אצל משפחה חשוכת ילדים.
באותה תקופה התמזל מזלו של התינוק המקסים ובבית משפט הייתה פגרה שהתארכה לה ועכבה את נושא הניירת, וכך הוא זכה להורים מדהימים אבל לצד המזל הטוב, גם ביש מזל צעד לו ובגיל שלושה חודשים התחיל עם התקפי אפילפסיה וזאת כשכבר הייתה משפחה שרצתה לפגוש אותו כדי לאמץ אותו, היו לו 7 התקפי אפילפסיה בחודש של איבוד הכרה.
"לצערנו אף אחד לא רוצה ילדים חולים, אנחנו מצדנו לא היינו מוכנים להיפרד ממנו גם אם הוא חולה באפילפסיה לא וויתרנו, זה הבית שלו לתמיד!!!!"
הילד הקטן עם צרכים מיוחדים, לא מוכר בביטוח לאומי למרות האפילפסיה ולמרות שלפני שנה עבר וועדה והוכר בשירות למפגר. יש לו פיגור קל. הוא משתייך לחינוך המיוחד בגן עירייה.
אני מתנצלת על השאלה ותוהה, כמה כסף כבר מקבלים על לגדל ילד ועוד עם בעיות וצרכים מיוחדים? דבי משיבה לי שמקבלים סכום לא גדול שמכסה את הדברים הבסיסים שנותנים לילד, יש המון קיצוצים לאחרונה ברווחה והמון דברים נאלצים לוותר.
דבי לא מבינה מה הילדים האלה אשמים שההורים לא יכולים לגדל אותם מסיבות כאלה או אחרות, "מגיע להם עולם ומלואו. אנחנו מגדלים את הילדים במציאות, הם יודעים שהם היו בבטן של אמא אחרת ולאמהות שלהם קשה להיות אמא ולכן אני בחרתי בהם כילדים והם בחרו בי אמא, יש תסכולים בעיקר מצד הילד הגדול בן השש שהתחיל להבין את התמונה. אבל אנחנו עושים באהבה ורק במטרה להציל את הילדים האלה ולא בשביל כסף או משהו אחר".
בעלה רן שותף מלא לגידול כל הילדים, שותף לכל עשייה. כשהוא בבית הוא עוזר ותומך, דבי טוענת שלו היה מקום בביתה, סביר להניח שהייתה לוקחת עוד ילדים.
"העבודה שלי בפתחון לב היא מן סגירת מעגל, בזמנו רציתי לפתוח מחסן חירום למשפחות אומנה שבעצם כשמוציאים ילד מהבית המשפחות יכולות להגיע לשם לקחת ביגוד בהתאם לגיל וכך גם במעברי עונות, העניין לא יצא לפועל ואז התחלתי לעבוד בפתחון לב בחנות יד 2 של המקום. אני אוהבת לעזור ולתת מעצמי".
אחד הדברים שדבי עושה כדי לתעד את חיי ילדי האומנה, היא מנהלת לכל אחד מהם יומן אישי ובו כל הדברים שהם חווים, שינויים פשוט הכל מהכל לטוב ולרע. ביום מן הימים כשיהיו מספיק בוגרים הם יקבלו את היומנים שלהם.
הם קוראים להם אמא ואבא באופן הכי טבעי שאפשר כמו הבנות הביולוגיות שהן אחיות לכל דבר ועוזרות בכל הנדרש.
