אני בת 9.5, אחי רוני בן 13, סקרנים וקצת עצובים לעזוב מקום מוכר וחברים.
מגיעים לכרמיאל לפני הצהריים, אל שביל כניסה שכולו חול וחול, עדיין לא מרוצף, אבא תוהה איך יצליח להעביר את הציוד הביתה.
נכנסים הביתה, אין דלתות, אין חלונות, אין חשמל ולמרות זאת, אמא מסתובבת בבית עם חיוך של אושר – יש לי בית היא אומרת. אבא אשר ואמא לילי שורדי שואה (אושביץ ומחנות כפייה),
הצליחו במעט שהיה להם לקנות בית. זו הייתה מתנת יום ההולדת הכי משמעותית עבור אמא שיום הולדתה חל מספר ימים לאחר מכן.
אחי ואני מתחילים לחקור את הסביבה, הדבר הראשון הוא שאנחנו שומעים קול מעבר לקיר במפריד בין הפטיו שלנו לפטיו של השכנים,
אנחנו מציצים ורואים שם את ליקי אבירם וכך הכרנו את משפחת אברהם שוש, אלי אורי וליקי. מסתבר שאנחנו משפחה חמישית בכרמיאל.
לאט לאט מצטרפות עוד משפחות. צוות ההקמה החליט לפתוח שתי כיתות בבניין "הרכבת" ברחוב הגליל 9,
שם היו ממוקמים כל "מוסדות" העיירה: קופת חולים, מכולת, ו...בית הספר
שהיה מורכב מכיתות א'+ב', ג'+ד' + העולים החדשים שהגיעו זה מכבר מרומניה. את א'+ב' לימדה תלמה הדסי שלימים הייתה מנהלת בי"ס פלמ"ח ואת ג/+ד' (אני הייתי ב-ד') לימד שמוליק פרידר.
מכיתה ה' ומעלה נסעו התלמידים ללמוד בית ספר ויצמן בעכו.
שנה לאחר מכן נפתח בית ספר פלמ"ח וזכינו להיות תלמידיה של המורה האגדית אסתר קלמן (כנען) שלימדה אותנו עד כיתה ח'. לאחרונה נפגשנו ביום ההולדת ה-80 שלה.
כשסיימנו יסודי, עדיין לא היה תיכון בכרמיאל אז רוב התלמידים למדו "בבית הספר האזורי גליל מערבי" שהיה ממוקם בעת העיר ליד עכו (יד נתן).
בודדים ואני בניהם למדנו בתיכון קריית חיים, זה היה סיוט בשבילי ובכיתה י' עברתי גם אני לתיכון האזורי.
מיד לאחר שרותה הצבאי (בזמן מלחמת יום כיפור 1973), התקבלה לביאה לעבודה בעירייה,
תחילה במחלקת הגבייה במשך חודש וחצי, לאחר מכן במשמר האזרחי עם חיים לפלר אדם מיוחד, עם לב ענק שהייתה לה הזכות לעבוד איתו.
לאחר מכן כקב"טית מוסדות חינוך, מדריכת ירי ומנהלת המטווח העירוני (במשך כ-16 שנים).
בתקופה הזו אימנה את תושבי העיר והסביבה, בעלי נשק, את עובדי העירייה ועובדי מערכת החינוך שהיה בידם נשק, וגם את ראש העיר ברוך ונגר ז"ל.
לאחר מכן קיבלה הזדמנות נדירה בהמלצתה של חנה קובל ששימשה כדוברת ולימים כמנכ"לית העירייה,
לתפקיד דוברת העירייה, לפרק זמן מסוים המשיכה לאמן ירי פה ושם כולל את ראש העיר עדי אלדר.
לפני כשלוש שנים החליטה לביאה לפרוש לגמלאות, אחרי כ- 25 שנים בתפקיד הדוברת ו-40 שנות עבודה בעירייה.
הפרק המקצועי המשמעותי, המעניין, המעשיר, המסקרן, המלמד, היה לדבריה, תפקיד כדוברת העירייה.
שם פגשה אנשים שלא הייתה פוגשת בשום דרך, הייתה שותפה לדיונים ותהליכים שיש בהם השפעה ועוד.
אבל יותר מספרת על שעבדה עם אדם מיוחד במינו, איש שמחובר לעיר שלו ולאנשים שבה, באהבה שאינה ניתנת להסבר.
איש שפועל בכל דרך אפשרית לעזור לאנשים אחרים, לקדם את העיר, לבנות תכניות ארוכות טווח גם לבאים אחריו,
אדם שזכויות רבות עומדות לזכותו. האיש הזה שהפך להיות חבר יקר לה, עדי אלדר (ראש העיר).
"עדי סוניה והבנים שלו הם כמו משפחה עבורי. גם לאחר פרישתי אנחנו ממשיכים להיות בקשר רציף.
כרמיאל היא הבית שלי ואני אוהבת אותה מאוד!"